<h1>כל בו הלכ' חול המועד סימן ס'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא מקרא קדש, והרי הוא זמן חגיגה במקדש, אסור בעשית מלאכה, שלא יהיה כשאר ימות החול שאין בהן קדושה כלל. וכל העושה מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות, מפני שאיסורו מדברי סופרים. וכל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב, שסוף הענין בדברים שנאסר בו שלא יהיה כיום החול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות ויש מלאכות מותרות בו.
משקין בית השלחין במועד, אבל לא בית הבעל. נהרות המושכין מן האגמים, וכן הבריכות שאמת המים עוברת ביניהן, מותר להשקות מהן בית השלחין, והוא שלא פסקו. מותר לדלות מים להשקות הירקות כדי לאכלן במועד, ואם בשביל לייפותן אסור. אין עושין עוגיות בעיקרי גפנים כדי שימלאו מים, ואם היו עשויות ונתקלקלו הרי זה מתקנם במועד. (כגון להעמיקם יותר על מה שהיו) [וכן אמת המים שנתקלקלה מתקנין אותה במועד, כגון להעמיקה יותר על מה שהיה.] ומושכין מים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה כל השדה. ואם היתה שדה מטוננת משקה את כולה. ומרביצין השדה במועד, שאין בכל אלה טורח גדול. זרעים שלא שתו מים קודם המועד לא ישקם במועד, מפני שהן צריכין מים רבים, ויהיה בדבר טורח יתר. מותר להסב הנהר ממקום למקום ולפתוח מקום הנהר שנסתם. בורות שיחין ומערות של יחיד, אם היה צריך להם חוטטין אותן ושפין סדקיהם, אבל אין חופרין אותן לכתחילה. וכונסין להם מים אף על פי שאינו צריך להם. ועושין נברכת במועד.
ועושין כל צרכי הרבים במועד, כגון לתקן הדרכים וכיוצא בזה. ומודדין המקואות, וכל מקוה שנמצא חסר מרגילין בו מים להשלימו. ומציינין על (הקבר) [הקברים] שמחו גשמים את ציונן, כדי שיפרשו הכהנים ממנו. ודנין דיני ממונות ודיני נפשות. וכל מי שלא קיבל עליו את הדין משמתין אותו. וכותבין כל מעשה בית דין במועד וכל הדומה לו, כיצד, כותבין הדיינין אגרות שום ששמו לבעל חוב במועד, ואגרת מכר שמכרו למזון האשה והבנות, ושטרי חליצה ומיאונין, וכל דברים הצריכין להן לכתוב כדי שיזכירום, כגון טענות בעלי הדין או דברים שקיבלו עליהם.
כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה לו הפסד הרבה, עושה אותה, או אפילו אחרים עושין לו בשכר, אבל ישתדל להקל הטורח כפי האפשר. וכל שיש בו הפסד אם לא נעשה, עושהו כדרכו ואין צריך שינוי.
<h2>דף ו:</h2>
עכברים שהן מפסידין האילנות, צדין אותן במועד. כותל גינה שנפל, בונהו מעשה הדיוט, או גודר אותו בקנים או בגומא וכיוצא בהן. וכן אם עשה מעקה לגג בונהו מעשה הדיוט. כותל חצר שנפל, בונהו כדרכו, מפני הגנבים. אבל בינו ובין חבירו, כתב ה"ר יצחק ז"ל שצר בצרור ואינו טח בטיט, וכן בהוצא ודפנא מותר. וכותל רעוע, סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו. וכן כתב ה"ר יצחק ז"ל דוקא הנוטה לרשות הרבים אבל אחר לא. אמר רבא בונה אדם אצטבא לישב עליה, פירוש אצטבא, בנין שעושין מן אבנים וטיט לישב עליה או לישן. והר"ף ז"ל כתב ולא נהירא, דזה הוי בנין גמור, לכך נראה אצטבא היינו כעין ספסלים של נסרים שמחברים להם רגלים. וכן הא דאמרינן בפ"ק דמו"ק דשרי למבני אודרא, אינו רוצה לומר בנין גמור כמו שפירש הקנטרס, אלא רוצה לומר להושיב האבוס של בהמה במקומו כמו שפי' שם בתוס'.
<h2>דף ח:</h2>
עושין כל צרכי המת במועד. גוזזין שערו, ומכבסין כסותו, ועושין לו ארון ותכריכין. ואם לא יהיו לו נסרים, מביאין קורות ועושין מהן נסרים בצנעה בתוך הבית. ואם אדם מפורסם עושין, ואפילו בשוק. וכתב הר"ף ז"ל האידנא כולהו מתים מפורסמים הם, לפי שהולכים שם רוב אדם לקברו, כך פירשו התוספות במועד קטן, אבל אין כורתין עץ מן היער לנסור ממנו לוחות לארון. ואין חוצבין לו אבנים לבנות מהן קבר, אבל חופרין לו קבר אחר שמת, אבל אין חופרין להיות מוכן למת שימות. ואין בונין אותו, אבל אם היה עשוי הרי זה מתקנו, כגון להוסיף במדתו או לקצר. אין מפנין המת ואת העצמות מקבר לקבר.
אין נושאין נשים במועד וכו', כתב הר"ף ז"ל מכאן מביאין ראיה שלא לעשות שתי חופות ביום אחד. גם מביאין ראיה מן הירושלמי דמפיק שלא לערב שמחה בשמחה. מיהו לא דמי, כי שתי חופות שעושין משתי נשים לא שייך בהו עירוב שמחה. וכן היה רבינו יחיאל ז"ל נוהג לעשות חופת יתום או יתומה עם חופת אחד מבניו ביום (אחר) [אחד]. אך משתי אחיות פירש בספר היחידים דאין לעשות בשבוע אחד, ומביא ראיה מההיא דיעקב דאמר ליה לבן מלא שבוע זאת.
אין נושאין נשים ולא מייבמין במועד, כדי שלא תשתכח שמחת הרגל בשמחת הנשואין, אבל מחזירין הגרושה. כתב ה"ר דוד בר לוי ז"ל אית (דמוכח) [דמוכחי] מהכא דמי שנשא אשה ערב הרגל שמותר לכתוב כתובה ולחתמה במועד, דהא מחזיר גרושתו עביד לה כתובה. ויש לדחות דדלמא על כתובה הראשונה החזירה. ויש להתיר מטעם דבר האבד, שמא יצא ערעור בהסכמת תנאיהם. ומארסין נשים, ובלבד שלא יעשה סעודת ארוסין ולא סעודת נשואין, שלא יערב שמחה אחרת עם שמחת החג.
<h2>דף ט:</h2>
ומעברת אשה שער של בית השחי ובית הערוה במועד, בין ביד בין בכלי. ועושה כל תכשיטיה במועד, כוחלת ופוסקת ומעברת (שרק) [סרק] על פניה וטופלת עצמה בסיד, והוא שתוכל לקפלו במועד, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף י.</h2>
אסור לתקן מנעלים במועד הואיל ויכול לקנותם חדשים, כאשר ביארנו למעלה.
ההדיוט תופר כדרכו, אפילו לאחרים, ואפילו בשכר, אם היה צורך המועד מזה, ומי שצריך לתפור לו בגד או לבנות לו מקום, אם היה הדיוט ואינו מהיר במלאכתו תופר כדרכו, ואם היה אומן עושה מעשה הדיוט, והוא שקראו ז"ל מכליב, ובבנין מניח האבנים ואינו טח אותן בטיט עליהן. וה"ר יצחק ז"ל כתב שנקרא הדיוט כל שאינו יכול לכוין אימרא בשפת חלוקו, או שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת, תופר כדרכו. ואומן מכליב, פירוש כשיני הכלב, תפירה אחת למעלה והשניה למטה והשלישית למעלה, וכן כולן. והר"ף [ז"ל] כתב כי רבינו יחיאל מפרי"ש פירש לחומרא, דאי יודע לכוין שפת אימרא או יכול להוציא מלא מחט נקרא אומן, ואומן אסור לתפור אלא על ידי שינוי, לכך יש להחמיר שלא לתפור לשום אדם כי אם על ידי שינוי, כי רוב בני אדם בקיאין בהוצאת מלא מחט. ואיכא מאן דאמר במועד קטן מפסיע, פירוש תפירות רחבות כעין בשטא"ר בלע"ז, ואפילו יהיו התפירות שוות.
ולתקן המנעלים בחול המועד אסור, אבל לקנות חדשים מותר, כך פירש ריב"א. אמנם אומר מפי ה"ר שמואל מוורנצבור"ק שרבינו אבי העזרי אוסר לקנות חדשים במועד, ולא אמר לו רבו הראיה, אבל נראה להר"מ [נ"ע] להביא ראיה ממה שיש במועד קטן אין מביאין כלי מבית האומן בחול המועד, אפילו כליו שהן שלו כבר אינו יכול להביאם, כל שכן בכלים חדשים שאינן שלו שאינו יכול לקנותם. והר"ף ז"ל כתב מיהו נהגו העולם עתה לקנות כלים חדשים.
תנור וכירים שאפשר שיאפה בהן במועד. מותר לעשות אותן במועד, ואם לאו אסור. ובין כך ובין כך בונין על חרש של תנור. ומסרגין המטות. ונוקרין הריחים, ופותחין להן עין ומעמידין אותן. ובונין אמת המים של ריחים. וזופתין החביות והבקבוקין. וכתב הר"ף ז"ל והוא הדין דשרי לתקן חביות שלנו בחשוקין שקורין צירקיל"ש בלע"ז, ולחבר בהם השולים שקורין פונ"ץ. ודוקא לצורך המועד, אבל שלא לצורך המועד אסור. וכתב ה"ר יצחק ז"ל וגם בית הזיתים נוקרין. רבא שרי לכסכוסי קרמי, פירוש פרונזי"ר. ויש אומרים לקיי"ר. אמר רבי יצחק בר אמי קטרא בירית אסור, פירוש לעשות הקשרים של בית יד, מפני שהוא עושה מעשה אומן. והר"ף ז"ל כתב ולפי זה גרסינן קטרא בידית בדל"ת, ולא גרסינן ברי"ש. ובורית מפני שהוא מעשה אומן, פירוש טבו"ן בלע"ז, או לקמוט הבתי שוקין, ובוריית כמו בריית. וה"ר יצחק כתב פירוש אחר לקטרא בירי לקור"ט, בתי שוקים שקורין לבע"ז קלצא"ש, או הבתי ידים שקורין גאנ"ץ ע"כ.
<h2>דף י:</h2>
הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, ואם נעשית החצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה. המשוה פני הקרקע, אם כדי להעמיד שם כרי של תבואה או לדוש שם מותר, ואם לעבוד הארץ אסור. וכן המלקט עצים מתוך שדהו, אם לצורך עצים מותר, ואם לתקן הקרקע אסור, וכן הפותק מים לגינה או לשדה, אם בשביל שיכנסו שם דגים מותר, ואם להשקות הארץ אסור, וכן הקוצץ חריות של דקל, אם להאכילן לבהמה מותר, ואם לעבודת האילן אסור. (ובמעשיו) [וממעשיו] יוכר לאיזה דבר הוא מתכוין.
אין עושין סחורה במועד, בין לקנות בין למכור, אם לא בדבר האבד שאינו מצוי תמיד, כגון שיירות או ספינות שבאו, או שמבקשין לצאת, או מוכרין בזול וקונין ביוקר. וכתב ה"ר יצחק ז"ל דאין קורא דבר האבד אלא אם כן פוחת מן הקרן, אבל אם מרויח להרחיב ולהרבות בסעודת יום טוב ממה שהוא מרויח מותר. ואמר הר"מ [נ"ע] שאין להלוות בחול המועד, כי מדמה הלואה לפרקמטיא, אמנם למערופיא יכול להלוות בחינם אותה שבוע, שלא יאבד המערופיא שלו, דדבר האבד מותר בחול המועד, וכן הוא נוהג לעשות.
<h2>דף יא.</h2>
הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח והדלת שנשברו מתקנם במועד כדרכו, בין של עץ בין של ברזל, שזה הפסד גדול הוא, שאם יניח הפתח פתוח או הדלתות שבורות אפשר שיאבד כל מה שיש לו בבית, וכבר ביארנו שכל דבר שיש בו הפסד אינו צריך שינוי.
וה"ר יצחק ז"ל כתב שכל מלאכות שעושין לצורך המועד כגון טחינה ובצירה. וכתב הר"ז ז"ל שאין טוחנין בחולו של מועד אלא מה שצריך לו במועד. כל מה שיכול לעשות בצנעה עושין. וכן ליקח יין מכרמי הגויים. וצדין דגים כל מה שיכול לצוד, ומולח הכל, שהרי אפשר (שאוכל) [שיאכל] מהן במועד, אם יסחוט אותן פעמים רבות עד שיתרככו.
<h2>דף יב.</h2>
שוכרין שכיר במועד או קבלן לעשות מלאכה אחר המועד, אפילו בדברים האסורין במועד, ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול. וכתב הר"ף ז"ל ולכך כשמוסרין בגדים לכובס תוך המועד לכבס אחר המועד צריך להיזהר שלא ימנה אותם. ואם הוא רוצה למנותם, אסור למסרן לו עד לאחר המועד. כתב ה"ר יצחק ז"ל מקבלי קבולת פירוש אומנים שמקבלין לעשות מלאכה בבתיהם והן ממלאכות האסורות, והם קיבלום קודם המועד, בתלוש מותר, אבל במחובר תוך התחום אסור, כגון שקיבל לעדור ולכשכש שדה או כרם בסך ידוע בתוך התחום אסור. ושבת וחול המועד ואבל דין אחד להם לענין קבולת. ונראה דהיתר חוץ לתחום אינו רק בשבת ויום טוב, דאין יכול ללכת שם הישראל, אבל בחול המועד לעולם אסור. וכן לאבל. והר"ף ז"ל כתב קבולת דמותר בתלוש בביתו של גוי או במחובר חוץ לתחום, אבל שכיר יום אסור בכל ענין. וקבלנות וחכירות ואריסות מותר, אפילו בתוך התחום, בין במועד בין ביום טוב בין בשבת, לפי שכולן יש להן קול שמן הגוי הן. פירוש קבלנות, שיהיו כל הפירות מן המקבלן ויתן סך ידוע ביציאת השדה או הכרם. חכירות, שיתן סך ידוע בין עבדה בין לא עבדה. אריסות, למחצה לשליש ולרביע. פסק ה"ר יוסף המכונה (שו"ן) [דון] בנדיט שמותר להסיר הגבשושית מביתו בחול המועד, שאין אסור אלא חרישה בלבד.
אין מכניסין את הצאן לדיר כדי שיזבלו הקרקע, שהרי הוא מדייר שדהו במועד, ואם באו מאליהן מותר. ואין מסייעין אותן, ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנן. ואם היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה מסייעין אותן, ושוכרין שומר לנער צאנם ממקום למקום כדי שיזבלו כל השדה. והרי"ף כתב שמותר לדייר לכתחילה במועד, ואפילו בשכר. והרי"ף ז"ל פסק בשבת בטובה, ביום טוב במזונות, ר"ל שיאכל מה שהכינו בשביל עצמן, לא שיזמין הגוי ביום טוב, או שיתן להם מזונות אחר יום טוב. במועד בשכר. כתב רבינו שלמה ז"ל וה"ר יהונתן ז"ל.
סותמין פי החבית. ומחפין את הקציעות בקש, שלא יפסדו ולא יאבדו. ומרככין בגדים בידים. שזה מעשה הדיוט. שוקלין צפרני חמור של ריחים. ובונין אבוס לבהמה. פירש הר"ף ז"ל ר"ל להושיב אבוס הבהמה במקומו כדמפרש בתוס', וסוס שירכב עליו, מותר ליטול צפרניו ולסרקו ולייפותו. ואין מרביעין בהמה במועד, אבל מקיזין (להם) [לה]. ואין מונעין ממנה רפואה. וכל מאכלין ומשקין (שאין) [שאינן] מאכל בריאים מותר לאדם לאוכלן ולשתותן במועד לרפואה.
<h2>דף יב:</h2>
מי שהיה לו תבואה מחוברת בקרקע, ואין לו מה יאכל במועד אלא ממנה אם לא יקנה מן השוק, אף על פי שאין כאן הפסד, אין מצריכין אותו ליקח מן השוק, אלא קוצר מעמר ודש ובורר וזורה וטוחן ועושה (כלה) [כל מה] שיצטרך לעשות בה, ובלבד שלא ידוש (בפירות) [בפרות], שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות.
עשה לצורך והותיר, המותר מותר.
מטילין שיכר במועד, ושלא לצורך המועד אסור. ואף על פי שיש לו שיכר ישן, מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה. והראב"ד [ז"ל] אוסר במערים, אבל אם החדש טוב מהישן בלי הערמה מותר.
אין מתלעין את האילנות, ואין מזהמין אותן, ולא מגזמין. ועוקרין את הפשתן, מפני (שהיה) [שהיא] ראויה לחפוף בה במועד.
מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, ובלבד שיכניסם בצנעה. ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תפסד. וכרם שהגיע זמנו ליבצר בוצרין אותו, ואפילו אחרים עמו שאין להם צורך כלל. ואסור לאדם לכוין מלאכתו ולהניחה לעשותה במועד כדי שיהיה פנוי, ואם עשה כן בית דין מאבדין אותה ממנו, ומפקירין אותה אם עשאה במועד, ואם מת אין קונסין בנו אחריו, ואין מאבדין אותה ממנו, וגם אין מונעין הבן מלעשות אותה במועד שלא תאבד.
<h2>דף יג.</h2>
אבל אין לוקחין בתים ועבדים אלא לצורך המועד, מפני צורך המועד שאין לו מה יאכל. ואסור למוכרי פירות (כוסות) [כסות] וכלים למכור שלא לצורך המועד, אבל לצורך המועד מותר בצנעה. ונראה לומר שהתגר הלוקח פירות ומוכרן לאלתר וחוזר ולוקח פירות מאותן הדמים וחוזר ומוכרן מיד, מותר לקנות ולמכור, כדי שלא יפסיד אותו הריוח, גם אפשר שיזלו הפירות בין כך. כיצד מוכרין בצנעה לצורך המועד, אם היתה החנות פתוחה לזוית או למבוי פותח כדרכו, ואם היתה פתוחה לרשות הרבים פותח אחת ונועל אחת. וערב יום טוב האחרון של חג הסוכות מוציא ומעטר השוק בפירות מפני כבוד יום טוב. ומוכרי תבלין מוכרין כדרכן בפרהסיא.
אין מפנין מחצר לחצר במועד, לא מכעורה לנאה ולא מנאה לכעורה, אבל מפנה הוא מבית לבית באותה חצר. ומביאין כלים מבית האומן כגון כרים וכסתות וצלוחיות, ואפילו שלא לצורך המועד, אבל כלים שאינן לצורך המועד, כגון מחרישה מן הלוטש או צמר מבית הצבע אין מביאין. ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניחן אצלו. אם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו, ואם חושש להם שמא יגנבו מניחן בחצר אחר, אבל לא יביאם בביתו. והר"ש ז"ל כתב שאם חושש להם שמא יגנבו מביאן בצנעה בתוך ביתו.
<h2>דף יג:</h2>
כל מלאכות שהם לצורך המועד, כשעושה אותן האומן, עושה אותן בצנעה.
ואין מגלחין ואין מכבסין במועד, שמא ישהה עד לתוך המועד ויצא יום ראשון והוא מנוול, לפיכך כל שאי אפשר לו לגלח ולכבס מערב יום טוב, הרי זה מותר לגלח ולכבס, כגון אבל שחל להיות שביעי שלו ביום טוב או בשבת שהוא ערב יום טוב, שאי אפשר לו לגלח ולכבס, וכן הבא ממדינה שיצא לסחורה, והיוצא מבית השבי, ומבית האסורין, והמנודה שלא הותר עד המועד, ומי שנשבע שלא לגלח ולספר ולכבס ולא נשאל לחכם להתיר לו שבועתו עד המועד, הרי אלו מכבסין ומגלחין. וכולן שהיה להן פנאי לגלח קודם הרגל אסורין לגלח במועד.
<h2>דף יד.</h2>
מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספוג הרי אלו מותרין לכבס. ויש שגורסין מטפחות הספרים, פירוש שגוללין בהן הספרים, וממשמשין אותן בידים תמיד, והן צריכין על זה כיבוס. והספוג, פירוש אלונטית שמניחין בשעת המרחץ ומתלכלכין בכל שעה. ועכשיו נהגו בזה חומרא, וכן ראוי לעשות. ובירושלמי מתיר לכבס (בגדים) [בגדי] קטנים. ויש אומרים דכלי פשתן מותר לכבסן במועד, לפי שהן צריכין כיבוס תמיד, אפילו נתכבסו מערב יום טוב.
הנדות והזבות והיולדות וכל העולים מטומאה לטהרה במועד, הרי אלו מותרין לכבס במועד. וכל כלי פשתן. ומי שאין לו אלא חלוק אחד מכבסו במועד. וה"ר יצחק ז"ל כתב איזורו מוכיח עליו, אבל אם אין איזורו מוכיח עליו אסור. והר"ף ז"ל כתב ובחלוק שלנו ליכא איזורו מוכיח עליו, ולכך אסור לכבס אפילו מי שאין לו אלא חלוק אחד, וכל שכן מי שאין לו אלא מפה אחת או סדין אחד אסור לכבס, דליכא הוכחה כלל ע"כ.
<h2>דף יח.</h2>
ומותר ליטול שפה. ומותר ליטול צפרנים, ואפילו בכלי, ואפילו בלא שינוי במועד. ויש מפרשים בשינוי דוקא. וכתב הר"ף ז"ל וכן עיקר דבעיא שינוי בנטילת צפרנים במועד, כדמפרש תלמודא דבנגיסטרי אסור, פירוש זוג שקורין פינצא"ש בלע"ז. ופירש רבי ברוך דהוא הדין בסכין אסור ליטול, שכן דרך בחול ליטול בסכין. ועוד כתב רבי ברוך דאפילו הטובלת בנדתה תגלח צפרניה על ידי גויה, (או) [ולא] על ידי עצמה. אמנם במו"ק פי' דהטובלת לנדתה נוטלת צפרניה היא בעצמה, ולא על ידי שינוי, דלא גרע מבית השחי ומבית הערוה דשרי.
<h2>דף יח:</h2>
כותבין אגרות הרשות במועד. ויש מפרשים של ממשלה. ויש מפרשים של שאלת שלום. וכותב אדם חשבונותיו והוצאותיו ומחשב אותם, ומזכרת חובותיו של מעות שהלוה לגוי, שכתיבת אלו אין אדם נזהר בהן (ונמצא) [ונמצאו] כמעשה הדיוט. וכתב ה"ר אשר ז"ל שאסור לכתוב אגרות של שלום לחבירו. והרי"ף ז"ל כתב בהלכותיו כי אגרות של רשות הן אגרות של שלום ששולח אדם לחבירו. ונהגו לכותבם בשינוי, והמחמיר על זה משובח עכ"ל. והראב"ד ז"ל כתב טעם אגרות שלום מותר לכותבן, שמא לא יזדמן לו מוליך הכתב, ומחשב יציאותיו צורך המועד הוא ע"כ.
מי שצריך ללוות במועד ולא האמינו המלוה, הרי זה כותב שטר חוב. וכן כותבין גטין ושוברין וקדושין ומתנות, כל אלו מותרין לכותבן במועד, לפי שאין אדם מקפיד על כתיבתן, והוי כמעשה הדיוט. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפילין ומזוזות, ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר עזרה, מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. וכתב ה"ר אשר ז"ל טעם משום דאדם מקפיד על כתיבתו דהוי מעשה אומן ואסור. והר"ף ז"ל כתב ספר שקורין בו בעזרה. ומכאן יש לאסור לכתוב על ידי שינוי דעגיל, אלא צריך שינוי בכל אות ואות, לעשות אותיות חתוכות. והיו"ד יש עושין כמו עוגל קטן וצ"ע ע"כ. והראב"ד ז"ל מתיר לאחרים בטובה, פירוש בלא שכר. ולכתוב שמועות וקושיות ותרוצין מדברי הלכה וחדושי שמועות נראה שמותר, שהרי זה מלאכת מצוה וכמלאכת האבד דמי, שמא ישכח או שמא יתעצל על ידי אונס. וכן נראה שמותר להגיה ולכתוב ספרים בחינם, שמא לאחר יום טוב לא יהיה לו פנאי על זה. וכותב אדם תפלין ומזוזות לעצמו. וטווה תכלת בבגדו. ואם אין לו מה יאכל, כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו. וכן כל שאסור לו לעשותו במועד, אם אין לו מה יאכל עושה כדי פרנסתו. ומותר לעשיר לשכור פועל עני שאין לו מה יאכל, לעשות לו מלאכה שהיא (אסורה) [אסורה] במועד, כדי (שיוטל) [שיטול] שכרו להתפרנס בו. כתב ה"ר אשר ז"ל ושאל השואל היאך ישראל יכול לעשות מלאכה בשביל חבירו אם אין צורך לאומן שאין לו מה יאכל. והשיב המשיב הלא תראה ספרין וכובסין שעושין מלאכתן במועד ליוצא מבית האסורים, אף על פי שאין צריך הספר והכובס לכלום, דלא משוי חילוק בין יש להם בין אין להם עכ"ל.
<h2>דף כז:</h2>
כתב ה"ר יצחק ז"ל אסור לספוד ולהתענות בחול המועד, אך מותר לספוד תלמידי חכמים בפניהם. ואומר שרש"י קרע בחול המועד. אבל הבראה אין עושין, והוא הדין קריעה, וגם לא אחר המועד. אין עושין הבראה כיון שעברה סעודה ראשונה, וקריעה נראה הואיל דהוי פרהסיא דאין עושין. ונראה כי אנינות מותר לעשות בחול המועד אחרי שמוטל עליו לקוברו. והר"ף ז"ל כתב מיהו פירש בהלכות אבל דאין אנינות חלה בחול המועד. וצריך עיון ברב אלפס ע"כ. בפרק אלו מגלחין גרסינן נשים במועד מענות ולא מטפחות ולא מקוננות. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות, אבל לא מקוננות. מענות כולן עונות כאחת, קינה אחת מקוננת וכולן עונות. ולא יעורר על מתו ולא יספדנו שלשים יום לפני הרגל.
<h2>דף כח:</h2>
ואסור להתענות בחולו של מועד, אבל אכילת הפת בו רשות, ובלבד שיטבל במיני תרגימא. וכל אדם שמתענה מחמת תשובה וחסידות תעניתו לו תענוג ומותר, ודומה למה שאמרו ז"ל יפה תענית לחלום כאש בנעורת, ואפילו בשבת, כלומר שתעניתו תענוג, וכי אמרינן שאסור להתענות בשבתות וימים טובים מן התורה באדם שמתענה מחמת עסקיו או מחמת יאוש משמחת היום, ומכל מקום אין ראוי להרגיל בני העולם להתענות בימים אלו, ואפילו אם ימצא מי שמופלא בחסידות.
